הפחד הוא נוסע סמוי, אבל מי בדיוק נוהגת באוטובוס?

על הפחד מהחזרה של המחלה, החרדה שלפני בדיקות מעקב ואיך את מחזירה את ההגה לידיים שלך?

יש את הימים האלה שבהם הכל מרגיש רגיל, ואז – פוף💣 מספיק בדיקת מעקב שמתקרבת בצעדי ענק או סתם כאב קטן ופתאומי בגוף, כדי שהמחשבה המפחידה מכל תרים ראש: "מה אם המחלה חזרה?".

אחרי שעברת מסע ארוך של טיפולים, בדיקות, פחדים וגבורה שקטה, את מצפה שיום אחד השקט יגיע ויישאר. אבל האמת היא שיש פחד אחד שלא מקבל מרשם רופא ולא נעלם כשהחודשים עוברים: החרדה העמוקה שהסרטן ידפוק פתאום שוב בדלת.

הוא מגיע לפעמים בלי הודעה מוקדמת. בדיוק כשאנחנו שותות קפה בשקט, מסתדרות מול המראה, או שבוע לפני ביקורת אצל הרופא.

הלב פועם קצת יותר חזק, המחשבות רצות קדימה לתרחישי אימה, והפחד לוחש לנו באוזן: "היי, אני עדיין פה".

התגובה האוטומטית שלרוב אנחנו מפעילות היא מלחמה. אנחנו מנסות להעיף אותו בכוח, אומרות לעצמנו "די, מספיק כבר לחשוב שלילי, תהיי חזקה ותאמיני שהכל בסדר!", או פשוט מעמידות פנים שהוא לא קיים. אבל כמו ילד עקשן שמתעקש לקבל תשומת לב, ככל שאנחנו הודפות אותו חזק יותר, כך הוא צועק חזק יותר ומוצא דרכים יצירתיות לנהל אותנו.

כאן בדיוק נדדרש השינוי הגדול: אנחנו מפסיקות להילחם בפחד מפני החזרה של המחלה, ומתחילות ללמוד לחיות לצדו.

מכירה את משל האוטובוס?

תארי לעצמך שהחיים שלך הם אוטובוס גדול בדרך למסע מרתק. מי נוהגת באוטובוס? את.

ואיפה הפחד? הפחד הוא נוסע. לפעמים הוא יושב בשקט בספסל האחורי, ולפעמים, רגע לפני בדיקות או בימים של עייפות, הוא קופץ קדימה למושב שלידך, מתחיל לצעוק שאת נוסעת מהר מדי, שאת בדרך לסכנה, ושעדיף לעצור בצד הדרך ולנעול את הדלתות.

מה עושות רוב הנשים כשזה קורה? מתוך פחד אמיתי וכואב, הן קופצות מההגה, נותנות לפחד לתפוס את המושב הקדמי, ונותנות לו לקבוע את המסלול ואת היעד.

אבל הרעיון בגישת הקבלה והמחויבות (ACT) הוא לא לנסות לזרוק את הפחד מהאוטובוס תוך כדי נסיעה (כי בינינו, הוא עקשן ולא יורד בתחנות האלו), אלא להבין כלל ברזל אחד: הוא יכול לשבת באוטובוס, אבל ההגה נשאר אך ורק בידיים שלך.

איך עושים את זה בפועל? 3 צעדים קטנים לחיים לצד הפחד:

1. להסתכל לו בעיניים (במקום לברוח)

   כשהפחד מפני חזרת המחלה מגיע, במקום להיבהל מהעובדה שהוא צץ ("OMG, למה אני חושבת על זה שוב אחרי כל מה שעברתי?!"), תגידי לעצמך באדיבות: "אה, הנה אתה. ברור שאתה כאן. עברתי טראומה אמיתית בגוף ובנפש, זה לגמרי הגיוני שאני מפחדת מהבדיקה הקרובה". עצם ההכרה בו, בלי להילחם בו, מורידה מיד את מפלס הלחץ בגוף.

2. להפריד בינך לבין המחשבה (Defusion)

   את לא הפחד שלך ואת לא המחשבה שהמחלה תחזור. את האדם שחווה אותה. בדיוק כמו שאת רואה ענן אפור בשמיים ולא אומרת "אני ענן אפור", כך גם המחשבה המפחידה היא רק ענן שחולף. את השמים הגדולים שנותרים יציבים גם כשהענן עובר מעליך.

3. לשאול את השאלות הנכונות (הערכים שלך כמצפן)

   הפחד מהמחלה תמיד ינסה לצמצם את החיים שלך: "בואי לא נתכנן קדימה, בואי נישאר דרוכות, בואי נוותר על החלומות האלו כי חבל על המאמץ". השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא: "עכשיו, כשהפחד מהחזרה יושב שם מאחור ורוקע ברגליים, מה הדבר החשוב לי לעשות היום?". אם חשוב לך לבלות עם הילדים, לפתח את הקריירה שלך, או לטייל ... תעשי את הצעד הזה למרות שהפחד מפטפט ברקע.

החיים שאחרי המחלה הם לא חיים שבהם הפחד נעלם פתאום כאילו מעולם לא היה. הם חיים שבהם את לומדת לפנות לו מקום, לחייך אליו בציניות קלה ולהמשיך לנסוע ביעד שאת בחרת.

כי בסופו של דבר? את הנהגת היחידה של החיים שלך. ואין אמיצה ממך על הכביש הזה.

לסרטון מטאפורת האוטובוס לחצו על הקישור הבא: https://youtu.be/__FWKO0Xpw0?si=Xyvmj4pDJ1F-unIF